"רבי חנינא בן דוסא אומר, כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקימת.
וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו, אין חכמתו מתקימת.
הוא היה אומר, כל שמעשיו מרבין מחכמתו, חכמתו מתקימת. וכל שחכמתו מרבה ממעשיו, אין חכמתו מתקימת."
מקור
פרקי אבות, פרק ג, משנה ט.
מי אמר למי ולמה?
כמובן שהמשנה אינה עוסקת בכרונולוגיה אלא בשאלת המשקל הנפשי אותו מעניק האדם לנושא מסויים.
כאשר אדם מעניק משקל לשכלו, להבנה שלו, ליכולת שלו להקיף נושא מסוים, יותר מאשר לתחושתו הנפשית כלפי מושג העבירה ו\או התוצאות של מעשיו, החלטתו ללכת בדרך מסויימת עלולה להימצא בסכנה, שכן ברגע שישנה את דעתו ישנה גם את דרכיו. אולם כאשר אדם מגיע להחלטה פנימית שלמה, אז הדרך מוחזקת יותר אצל האדם וקשה לו לסור ממנה.
לפי פירוש שונה אך דומה, בן דוסא אומר שמי שמעשיו חשובים לו יותר מידיעתו, חכמתו מתקיימת, ומי שהידע חשוב לו יותר מן המעשה, חכמתו אינה מתקיימת.
כמובן שאין הכוונה לביטולם של השכל, הידע והמחשבה.
כמובן שהדברים אינם אמורים רק לגבי לימוד תורה, אלא לגבי כל דבר ודבר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה